נתוני מפתח על השפה האיטלקית
איטלקית כשפה פלורצנטרית: איטליה מול שוויץ
אנגלית, צרפתית, ספרדית, פורטוגזית וגרמנית הן שפות פלורצנטריות. המשמעות היא שיש כמה גרסאות סטנדרטיות של השפה. לדוגמה, הגרמנית הפדרלית שונה מהשפה הגרמנית הסטנדרטית באוסטריה, שוויץ ודרום טירול מבחינת איות ואוצר מילים. איטלקית היא גם שפה פלורצנטרית, אם כי לאיטלקית אין גרסאות סטנדרטיות רבות כמו אנגלית וגרמנית.
למעשה, ניתן למצוא את ההבדלים הגדולים ביותר כאשר משווים בין איטליה איטלקית לאיטלקית שוויצרית. בשפה הכתובה הסטנדרטית, אלה מתייחסים כמעט אך ורק לאוצר המילים, בעוד שהווריאציות האיטלקיות והשוויצריות אינן מציגות הבדלים מבחינת האיות. מעל הכל משתמשים בטיצ’ינו במילים שונות בהקשר המוסדי מאשר באיטליה, שכן עסקינן בשתי מדינות בעלות שתי צורות ממשל שונות. בשוויץ, לעומת זאת, נפוצים גם מונחים שיש להם מקבילה באיטליה ובכל זאת שונים, מה שגורם לרוב לבלבול. הטלפון הנייד נקרא cellulare באיטליה ו mobile בשוויץ. וציוני בית הספר נקראים voti באיטליה ו note בשוויץ. רשימת ההבדלים ארוכה.
למה לשוויצרים יש מונחים שונים מהאיטלקים?
זה נובע מההתנגשות לשפות האחרות של הקונפדרציה, במיוחד צרפתית וגרמנית שוויצרית. בשפה השוויצרית היומיומית יש גם ניבים שנשמעים לא שגרתיים או אפילו שגויים לאיטלקים: להיראות טוב בטיצ’ינו זה guardare fuori bene, באיטליה avere un bell’aspetto. הביטוי השוויצרי הוא תרגום מושאל מגרמנית.
8.8% מאוכלוסיית שוויץ דוברים איטלקית כשפת אם ו 33.7% דוברים אותה כשפה שנייה או זרה. לכן, קהל היעד דובר האיטלקית בשוויץ הוא גדול. טקסטים פרסומיים המיועדים לשוק דובר האיטלקית בשוויץ צריכים אפוא לקחת בחשבון את ההבדלים הלשוניים הללו לגבי אסטרטגיית תקשורת ממוקדת. בנוסף לשפה, ישנם היבטים נוספים הדורשים לוקליזציה של טקסטים שיווקיים, הנובעים בעיקר מהעובדה שלשוויץ יש תקנות שונות ומטבע שונה מזה של איטליה וגרמניה. עבור טקסטים אינפורמטיביים בלבד, כגון טקסטים טכניים והוראות הפעלה, לרוב אין צורך לקחת בחשבון את השימוש בשפה השוויצרית.
דיגלוסיה מול דו-לשוניות, דיאלקטים מול שפות אזוריות
גם אם רוב האוכלוסייה האיטלקית כיום משתמשת בשפה התקנית עם רמת כשירות גבוהה ולעתים קרובות מעדיפה אותה על הגרסה האזורית, השימוש בניבים באיטליה רחוק מלהיות נכחד. וטוב שכך, כי הדיאלקטים הרבים תורמים לגיוון השפה האיטלקית ומהווים ביטוי לתרבות המדינה. לפעמים, עבור מתכונים או מסורות ישנות שמגיעות מאזורים כפריים של איטליה, המונח הסטנדרטי של השפה פשוט לא קיים. מאז האיטלקים נאלצים לחזור על הניב. מה שאומר גם שהם יכולים להשתמש הן בשפה הסטנדרטית והן בגרסה המקומית שלהם בצורה מוכשרת ובאופן ספציפי להקשר. עם זאת, מכיוון שרק לכמה ניבים יש מעמד של שפה עצמאית או רשמית, לעתים קרובות מדברים על מצב של דיגלוסיה. מדברים על דו-לשוניות כאשר לשתי השפות יש מעמד זהה ובכך ממלאות אותן תפקידים, הן בפרטיות והן בציבור. זה המצב באיטליה. לדוגמה, באזורים האוטונומיים של דרום טירול (איטלקית/גרמנית/לאדינית), עמק אאוסטה (איטלקית/צרפתית) ופריולי-ונציה ג’וליה (איטלקית/סלובנית), שם לשפה הלא-איטלקית האחרת יש מעמד של שפה רשמית וקיים לצד האיטלקי.
כאשר דוברי השפה האיטלקית מתייחסים לגרסה של השפה המקומית שהם מדברים בנוסף לשפה התקנית, הם בדרך כלל מדברים ללא הבחנה על ניב, מבלי לציין אם זה ניב של איטלקית במובן האמיתי או גרסה אזורית. כפי שכבר הוזכר, השפה האיטלקית הסטנדרטית כפי שאנו מכירים כיום התפתחה מהשפה הספרותית הטוסקנית של המאה ה-19. לפיכך, רק אותם וריאנטים המדוברים במרכז איטליה (טוסקנה, לאציו, אומבריה, מרשה) יש להתייחס לדיאלקטים של איטלקית. מדרום, נפוליטנית, המדוברת בגרסאותיה באזור קמפניה, באברוצו, בפוליה ובבזיליקטה, כמו סיציליאנית וסרדינית, הן היו שפות עצמאיות עם דקדוק ואוצר מילים משלהן, ללא תלות בשפה הספרותית הטוסקנית שממנה הייתה האיטלקית. נִגזָר. בצפון, פיימונטה, ליגורית, לומברדית, אמיליאנית, ונטית ופריוליאנית הן גם שפות נפרדות עם גרסאות מקומיות.
גרסאות שפה לעומת שפת ברירת מחדל: סטטוס ושימוש
לרוב הדיאלקטים של האיטלקית והשפות האזוריות המדוברות באיטליה אין מעמד רשמי. מידת השימוש בהם משתנה בהתאם לגורמים חברתיים ואינדיבידואליים, אך מוגבלת לתקשורת בעל פה. בנוסף, חלק מהאזורים באיטליה נהנים מאוטונומיה מיוחדת מהמדינה האיטלקית, שבה השפה האזורית בהתאמה מוכרת, מוגנת ומקודמת כנכס תרבותי. דוגמאות כוללות פריולי-ונציה ג’וליה, סיציליה וסרדיניה. מבחינה זו, ניתן לתרגם ללא בעיות תוכן בשפה זרה המובא לשוק האיטלקי למטרות פרסום או מידע לשפה הסטנדרטית. טקסטים שחייבים לעמוד בחקיקה האיטלקית, כגון חוזים או הצהרות התאמה של סחורות ומוצרים, חייבים בכל מקרה להיות מתורגמים לאיטלקית תקנית, שהיא שפת המדינה הרשמית.
גרסאות שפה כנושאי תרבות
גם אם הן אינן שפות רשמיות ולכן כפופות לשפה התקנית בציבור, ניבים של האיטלקית והשפות האזוריות, המדוברות באיטליה בגרסאותיהן, ממלאים תפקיד חשוב כנשאי התרבות של האזורים השונים של איטליה – גם מעבר לגבולות איטליה.
מאחר שהן עלו הרבה לפני השפה התקנית, לשפות אזוריות כמו נפוליטנית וסיציליה יש מסורת ספרותית עתיקה המוערכת ומוגנת כיום כנכס תרבותי. גם ליצירות מוזיקה ותיאטרון בשפות אזוריות יש מסורת ארוכת שנים באיטליה. למשל: הקומדיות המפורסמות של קרלו גולדוני הן בשפה הוונציאנית.
כיום משתמשים בעיקר בדיאלקטים ובשפות אזוריות בהפקת סרטים עכשוויים. עיבודים קולנועיים לרומנים מאת “גומורה” של רוברטו סביאנו ו”החבר המבריק של אלנה פרנטה”, המתרחשים בנאפולי, וסדרת הטלוויזיה Strappare lungo i bordi מאת הקריקטוריסט Zerocalcare בניב רומי זכו להצלחה בינלאומית.
מציאות לשונית מורכבת
בתוך איטליה יש המון דיאלקטים. עם זאת, ליתר דיוק, רבות מהן גרסאות של השפות האזוריות השונות המדוברות באיטליה, שיש להן שורשים ישנים אף יותר מהשפה הסטנדרטית של היום. אף על פי כן, השימוש בו מוגבל לשפה המדוברת, ולכן לא מדברים כאן על דו-לשוניות אמיתית, אלא על דיגלוסיה. איטלקית היא השפה הרשמית הן בצפון והן בדרום המדינה, ולכן ניתן לתרגם לשפה האיטלקית תוכן המפרסם סחורות ושירותים בשוק האיטלקי ללא תשומת לב לטעמים המקומיים – חוזים וטקסטים חוקיים אחרים חייבים להיות כתובים באיטלקית בכל מקרה. דו לשוניות במובן האמיתי של המילה קיימת רק באיטליה באזורים האוטונומיים של דרום טירול, עמק אאוסטה ופריולי-ונציה ג’וליה. שם, השפה האחרת, הלא איטלקית, משולה לאיטלקית. בנוסף, לרוב הצעירים האיטלקים עד גיל 34 יש ידע בסיסי עד טוב בשפה זרה אחת או יותר: 48.1% יודעים אנגלית, 29.5% צרפתית ו-11.1% ספרדית.
